פסק-דין בתיק ע"פ 3009/12

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע (השופט מ' לוי) בת"פ 33800-06-11 שניתן ביום 19.3.2012, בו הושתו על המערער שמונה שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו; שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לבל יעבור עבירת הריגה או כל עבירת אלימות שהיא פשע; 10 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות שהיא עוון או עבירה של החזקת סכין או אגרופן במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר. העונשים דלעיל הושתו על המערער לאחר שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן בו יוחסה לו עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לגבי רכיב הענישה והצדדים טענו לעונש באופן חופשי.

העובדות לפי כתב האישום המתוקן

1.        עובר לאירוע מושא כתב האישום היו המערער והמנוח, קטינים ילידי שנת 1995, חברים. בלילה שבין 3.6.2011 לבין 4.6.2011 אירח המערער בביתו מספר חברים וביניהם את המנוח. בשלב כלשהו פרץ ויכוח בין המערער לבין המנוח, תחילה בבית ולאחר זמן מסוים בפארק הסמוך לביתו של המערער. השניים קיללו זה את זה, דחפו והכו זה את זה באגרופים, עד אשר חבריהם הפרידו ביניהם. המערער שב לביתו בלוויית חלק מחבריו והמנוח נשאר בפארק עם האחרים. לאחר זמן מה הגיע המנוח אל הבית עם חבריו כשהוא נושא בידו אבן גדולה, נעמד בחצר הבית וקרא למערער מספר פעמים לצאת החוצה. לאחר שהמנוח שב וקרא לו לצאת החוצה לקח המערער סכין מהמטבח, יצא אל חצר הבית לעבר המנוח כשהוא אוחז בסכין בידו ואמר למנוח שייצא מהבית. המנוח הניח את האבן על אדן החלון והראה למערער שידיו ריקות. המערער המשיך לאחוז בסכין. חברו של המערער ניסה להוציא את הסכין מידו. בשלב כלשהו הסכין נפלה מידו של המערער על הרצפה וחברו של המערער דרך עליה על מנת למנוע מהמערער להרימה. למרות זאת נטל המערער את הסכין.

2.        החברים שנכחו בחצר הבית והיו עדים למתרחש ניסו להרחיק את המנוח מהבית ובמקביל להרחיק את המערער מהמנוח אך המנוח אשר בשלב כלשהו לקח שוב את האבן לידיו לא עזב את חצר הבית והתיישב על המדרגות בחצר. בשלב זה נכנס המערער אל הבית לקח מהמטבח סכין גדולה באורך של כ-20 ס"מ ויצא אל החצר. המערער ניגש אל המנוח שישב על המדרגות אחז בו בכוח וגרר אותו במורד המדרגות לעבר שער הכניסה לחצר כשהוא צועק על המנוח: "תעוף מפה, צא לי מהבית" והצמיד את הסכין לצווארו של המנוח תוך שהוא מאיים עליו כי ידקור אותו אם לא ייצא מביתו. המנוח אמר למערער שהוא יוצא, הפנה את גבו אל המערער כשפניו אל השער אך אז הסתובב לעבר המערער כשהוא אוחז בידו אבן והטיח את האבן בפניו של המערער. האבן פגעה בצד הימני של פניו של המערער ופצעה אותו. המערער אשר כל העת אחז בסכין דקר את המנוח באזור המפשעה משמאל דקירה אחת חזקה ועמוקה כלפי מעלה אשר חדרה דרך האגן ודרך איברים פנימיים בגופו של המנוח. הסכין נשארה נעוצה בגופו של המנוח וקת הסכין ניתקה ממקומה ונותרה בידו של המערער. המערער עזב את המנוח ונכנס חזרה לתוך הבית. המנוח עלה במדרגות למרפסת הבית שלף את הסכין מגופו וקרס על הרצפה כשהוא מדמם. המערער הורה לחברים שהיו בתוך הבית לעזוב, יצא מהבית, נעל את הדלת וברח מהמקום כשהוא נושא עימו את קת הסכין. לאחר מכן השליך המערער את קת הסכין בדרך.

3.        המנוח פונה לבית החולים "סורוקה" על ידי ניידת מד"א שהוזעקה למקום, הוא נותח אך נפטר בבית החולים. בדקירה שדקר המערער את המנוח גרם המערער למותו של המנוח בשל נזק חמור לאיבריו הפנימיים ובשל איבוד דם. במהלך האירוע גרם המערער לחתכים נוספים בגופו של המנוח. בשל המעשים האמורים הואשם המערער בהריגת המנוח.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי לנוער

4.        ביום 2.1.2012 הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן. על בסיס הודאה זו קבע בית המשפט המחוזי לנוער בהכרעת הדין כי המערער ביצע את המיוחס לו. בית המשפט המחוזי לנוער הורה על הגשת תסקיר בעניינו של המערער על ידי שירות המבחן לנוער.

5.        תסקירי שירות המבחן(תסקיר מיום 19.2.2012 ותסקיר משלים מיום 28.2.2012): מתסקיריו של שירות המבחן עולה כי בעת ביצוע העבירה היה המערער בן 15.5 לערך ללא עבר פלילי. מדובר בנער ובמשפחה נורמטיבית ומתפקדת. המערער סובל מבעיות קשב וריכוז שהשפיעו על יכולת הלמידה שלו והביאו אותו להישגים נמוכים. חלק מהבעיות שעמן התמודד בגיל ההתבגרות היו גירושי הוריו, שתיית אלכוהול, התרועעות רבה עם חברים וקושי להשקיע מאמץ בתחום הלימודי. ניסיונות הוריו לסייע לו העלו חרס. את אירוע העבירה תיאר המערער כ"כדור שלג שהתגלגל וגדל". המערער שתה אלכוהול עם חבריו, בינו לבין המנוח החל עימות שאת רקעו המערער אינו זוכר. התפתחה קטטה מתמשכת שהסלימה. המערער טען כי פעל באופן אינסטינקטיבי לאחר שהמנוח השליך בפניו אבן. המערער טען כי היה מצוי בהלם גמור, רץ הביתה וביקש מחבריו להתקשר לקבלת עזרה. שירות המבחן עמד על כך שהמערער קיבל עליו אחריות מלאה לעבירה. הוא מבין ומכיר בתוצאות הקשות של מעשיו, חש אשמה, בושה ודיכאון. מדובר בנער בעל מצפון שמעשיו מייסרים אותו והוא מבטא צער וחרטה. שירות המבחן סבר כי יש לתת מענה גם לצרכים הטיפוליים של המערער שיכול להפיק תועלת מהטיפול. שירות המבחן העריך שלכליאתו של המערער מאחורי סורג ובריח עלולה להיות השפעה משמעותית על התפתחותו האישית, וסבר כי השמתו במעון הנעול יכולה לתת מענה לצרכי הפיקוח וההשגחה לצד מענה לצרכיו הטיפוליים. שירות המבחן המליץ להרשיע את המערער וכן המליץ על ריצוי המאסר במעון נעול.

6.        התסקיר ביחס למשפחת המנוח: המנוח נהרג בהיותו כבן 15.5. התסקיר מפרט את מצבם הקשה של בני המשפחה בעקבות מותו של המנוח. תואר כי בני המשפחה מתמודדים עם כאב בלתי נסבל ועם רגשות נוספים הנלווים לכאב. המשפחה ופרטיה חווים שיתוק ופגיעה ביכולות התפקודיות וביכולת היצירה והיצירתיות שכה חשובה לבני המשפחה. בני המשפחה עמדו על החשיבות שבהטלת ענישה משמעותית על המערער ושירות המבחן העריך שטרם יצליחו בני המשפחה להתפנות לתהליך של עיבוד האבל והאבדן, שכולל התמודדות עם עומק הכאב ועם השפעתו על חייהם והכרה בסופיות האבדן, הם זקוקים להכרה חיצונית בפגיעה הקשה שנגרמה להם. על כן ציין שירות המבחן שישנה חשיבות לכך שהעונש שייגזר על הפוגע יבטא הכרה בחשיבות המרכיב של תהליך השיקום של המשפחה.

7.        טיעוני המאשימה לעונש: המאשימה הדגישה כי מדובר במקרה קשה וכואב של אבדן חיים של נער צעיר. המימד הטראגי מתעצם נוכח סתמיות האירוע, הזילות של חיי אדם והקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין. בכל שלב במהלך האירוע היו בידי המערער "נקודות עצירה" ובחירה שבהן יכול היה להחליט להימנע מנטילת הסיכון או מעימות עם המנוח. המערער הוסיף חטא על פשע כאשר לאחר דקירת המנוח נעל את ביתו ויצא ממנו כשהוא נושא את קת הסכין אותה השליך בדרך. המערער לא עצר על מנת לבדוק את המנוח והוא גם לא ביקש מאף אחד אחר להזעיק עזרה. מדובר ברמה הגבוהה ביותר של אדישות. האירוע היה ארוך ומתמשך ומעשיו של המערער מלמדים שהוא הפעיל חשיבה ובחירה בכל שלב. המאשימה הוסיפה כי מתסקיריו של שירות המבחן עולה שהמערער הוא נער תוקפן ואלים שכחלק מגורמי הסיכון שלו קיים קושי בשליטה עצמית במצבים של מצוקה נפשית או מתח קיצוני. גם במהלך שהותו של המערער במעון הנעול הוא היה מעורב באירועים אלימים גם אם לא יזם אותם. זהו מקרה מובהק שבו המטוטלת נעה מכיוון של התחשבות בגיל ובסיכויי השיקום לכיוון של הלימה, גמול, הרתעה והגנת הציבור. כן נטען כי המערער הרס את חיי משפחת המנוח.

8.        טיעוני המערער לעונש: באיזון שבין כלל השיקולים ובנסיבות החריגות של מקרה זה טען המערער כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן לנוער כלשונה ולהורות על ריצוי העונש במעון נעול עד הגיעו לגיל 20. הסנגורית עמדה על שיקולי הענישה לגבי קטינים ועל מעמד הבכורה הניתן לשיקום. במועד הטיעונים לעונש היה המערער בן 16 ושלושה חודשים. בעת ביצוע הדקירה הוא היה בן 15.5 בלבד. למערער אין עבר פלילי. משפחתו נורמטיבית. לא ניתן להתעלם מרצונו של המנוח להתעמת עם המערער שוב ושוב, כאשר המערער עזב את הפארק וחזר לביתו, המערער סבר שהעימות תם ונשלם. המקרה יכול היה להסתיים בהריגתו של המערער בשל הפגיעה בו באבן. לא מדובר באירוע של תת תרבות הסכין אלא במקרה מורכב יותר. המערער שהה במעצר כארבעה חודשים. השתלבותו של המערער במעון הנעול מיטיבה עמו והמערער מתפקד שם היטב ומגלה מוטיבציה כנה לטיפול. המערער לא יזם את שני האירועים האלימים במעון הנעול. המערער נטל אחריות מלאה למעשים, חסך זמן שיפוטי ומנע העדתם של עדים, מרביתם קטינים.

גזר הדין

9.        בהעדר מחלוקת לעניין הרשעתו של המערער בעבירת הריגה החליט בית המשפט המחוזי לנוער להרשיע את המערער במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. בית המשפט הדגיש כי המעשים חמורים מאוד והתוצאה קשה עוד יותר. המערער קיפח את חייו של נער צעיר בנסיבות של אלימות סתמית. המערער המיט אסון על בני משפחת המנוח. המערער קיפד חיי חברו ולא של יריב או אדם זר. בית המשפט הדגיש את תת תרבות הסכין וזילות חיי אדם. מדובר בעבירה שהיא מבין העבירות החמורות ביותר בספר החוקים ולצידה קבוע עונש של 20 שנות מאסר. עוד ציין בית המשפט כי הכלל הוא שבעת גזירת עונשם של קטינים יביא בחשבון בית המשפט את שיקול השיקום. עם זאת, אין הדבר מהווה חסינות מפני השתת ענישה הכוללת מאסר בפועל גם לתקופות ארוכות. על העונש להלום את מכלול הנסיבות. חיי אדם הם ערך מקודש והעבירה שביצע המערער מחייבת נקיטת יד קשה. משמעות המלצת שירות המבחן לאור סעיף 34 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער), הקובע כי לא יוחזק אדם במעון נעול לאחר שמלאו לו עשרים שנה, היא שאם תאומץ המלצה זו ירצה המערער עונש במעון נעול למשך כשלוש שנים ושמונה חודשים. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הוא ער לכך ששליחת המערער לריצוי מאסר בפועל בבית כלא תשנה את חייו מקצה לקצה אך לנגד מכלול השיקולים האחרים לא ניתן להימנע מכך בנסיבות המקרה המחייבות עונש חמור. בנסיבות העניין קבע בית המשפט כי לא ניתן לאמץ את המלצות שירות המבחן. מכל הטעמים שלעיל הושתו על המערער העונשים הנ"ל.

           כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מכוונים הערעורים שלפנינו.

נימוקי הערעור מטעם המערער

10.      המערער - באמצעות בא כוחו, עו"ד תומר אורינוב - טוען כי חרף מדיניות הענישה הנוהגת בעניינם של קטינים, בית המשפט המחוזי לנוער לא נתן משקל ראוי לסיכויי השיקום הטובים בעניינו עליהם עמד שירות המבחן. לטענת המערער בית המשפט המחוזי פירש באופן שגוי את המלצת שירות המבחן שכן שירות המבחן לא המליץ על השמתו במעון נעול כדרך טיפול לפי סעיף 26 לחוק הנוער אלא המליץ להשית על המערער מאסר של ממש שירוצה במעון נעול לפי סעיף 25(א) לחוק הנוער. קביעתו של בית המשפט כי משמעות המלצת שירות המבחן שהמערער ישהה במעון נעול רק כשלוש שנים ושמונה חודשים אינה נכונה שכן היא מתעלמת מארבעת חודשי המעצר וכן מתקופה של שבעה חודשים בהם שהה המערער במעון נעול טרם נגזר דינו.

11.      בנוסף לכך טוען המערער כי לא מדובר באירוע דקירה במועדון או בפארק בשל רגשי כבוד או כתחרות על ליבה של נערה. האירוע התרחש בביתו של המערער לאחר שהמנוח נכנס לחצר ביתו ללא רשות כשהוא נושא בידיו אבן גדולה, מאיים לתקוף את המערער ולבסוף אף תוקף אותו ומשליך את האבן בפניו. המערער לא הצטייד מראש בסכין ולא תכנן לדקור את המנוח. נטילת הסכין מהבית באה לאחר שהמערער הבחין כי המנוח אוחז בידיו באבן גדולה ולאחר שהמערער שמע את המנוח קורא לו לצאת על מנת להתקוטט. הדקירה עצמה באה מיד בסמוך ובעקבות תקיפתו של המערער בידי המנוח באמצעות אבן מטווח אפס שגרמה לפציעתו של המערער בראשו. ניתן להניח כי אלמלא הטיח המנוח במערער אבן לא היה מתרחש האירוע הטרגי.

12.      זאת ועוד, טוען המערער כי יש להורות על ניכוי ימי שהייתו במעון נעול מכוח צו הסתכלות וכן כי שגה בית המשפט משלא ניכה מתקופת המאסר את התקופה שבה שהה המערער במעון הנעול מתום תקופת צו ההסתכלות ועד למתן גזר הדין. בא כוח המערער הגיש אסופת פסיקה וטען כי רף הענישה בעבירות דומות לגבי בגירים נע בין 10-6 שנות מאסר בפועל, ומשכך טוען הוא כי בהינתן קטינותו של המערער ונסיבות העניין, העונש שהשית בית המשפט המחוזי לנוער על המערער חורג מרף הענישה המקובל.